פרקים
זירת הפעולה המחולית היא שולחן שחור בין שני רקדנים היושבים לצדדיו ונראים כצלליות. כפות ידיהם הלא טיפיקליות נעות באיטיות על השולחן ומגלות בהדרגה את איכותן הספציפית. מצלמה קטנה ממוקמת מעל השולחן, מצלמת בזמן אמת ומעבירה את הדימוי בשחור לבן קונטרסטי למסך טלוויזיה גדול שניצב לפניהם.
לזוג כפות הידיים הראשון יש אצבעות ארוכות ודקות עם שינויים מפרקיים גדולים עקב מחלת דלקת מפרקים. הן יכולות להגיע לזוויות לא רגילות, מפעימות, מהפנטות בתנועתן החרישית. בזוג כפות הידיים השני האצבעות סגורות לתוך עצמן במין אגרוף רפוי, למעט האצבע המורה הישרה. הן ללא יכולת תנועה רצונית. תנועתן מופיעה דרך הפעלת שריר כף היד, או בקפיצות קטנות של ספאזם עדין.
זהו מחזה מוזר ויוצא דופן. עולם לימינלי הנע בין צורה לחוסר צורה, בין צל לדימוי, בין נורמה לאקצנטריות. מערכת הסמלים השיפוטית הרגילה מתערערת, ובהעדרו של רפרנס ברור לייצוג מוכר של כפות ידיים, מתגלה, אולי, פואטיקה עצמאית.
אישה נכנסת למוסך
מטלה שנואה במיוחד שנהפכה לסיפור על יחד ולבד, לובשת את פניהם של שני גופים השזורים זה בזה ומייצרים חבל טבור הזקוק לעצמו כדי להתקיים.
היצירה ״אישה נכנסת למוסך״ היא דואט מחול-פרפורמנס עכשווי וכנה, הנוצר בהשראת זיכרון ילדות מתוק של עולם נטול מגבלות, בתוך מציאות רוויית אתגרים וחיפוש הדרך לעצמאות אישית. מנקודת המבט של נשים המגלמות את הצורך בדמות אהובה, בוחנת הכוריאוגרפית את המתח שבין החיבור והפרידה.
"במהלך הדואט, אנו תלויות זו בזו ומייצרות גוף אחד, שמתפרק לאט ובהדרגה, עד שתלוי על חיבור עדין של ידיים השזורות יחד ומהוות חבל הצלה. באמצעות המתח שבין יחסי תלות ועצמאות, אני עוסקת בצורך שלנו בדמות קרובה ומכוונת, ובפרידה ממנה. אנו משתמשות אחת בשנייה כרשת ביטחון, תולות את תקוותינו להצליח במשימות פשוטות כשאנחנו קשורות ומחוברות ומחפשות את האופן שבו אנחנו יכולות להצליח באמצעות עצמנו בלבד, לאחר שאנחנו נפרדות. אנו מייצרות חיבור במסווה של עוגן השומר עלינו יציבות, אך באותה נשימה מייצר קונפליקט בין הרצון לפעול בחופשיות ובין התלות והצורך בחיבור האנושי."
